ימי "בין המצרים" מגיעים לשיאם ב"תשעת הימים", תקופה שבה הציבור היהודי עוטה אווירה של אבלות לקראת צום תשעה באב. אחד המנהגים הבולטים בתקופה זו הוא ההימנעות מאכילת בשר ושתיית יין. בעוד שעל פי המשנה במסכת תענית, האיסור על אכילת בשר ושתיית יין חל רק על "הסעודה המפסקת" שלפני הצום, מנהג המקובל עד היום על יוצאי תימן במהלך הדורות החליטו הראשונים להרחיב את גדר האבלות.
הסיבה המרכזית להחמרה זו נעוצה בכלל ההלכתי "משנכנס אב ממעטים בשמחה". מכיוון שבשר ויין נחשבים מאז ומעולם למאכלים המעוררים שמחה ואווירה חגיגית, נהגו חכמי ישראל להימנע מהם כדי לשקף את היגון על החורבן. מעבר לכך, קיימת משמעות סמלית עמוקה: לאחר חורבן בית המקדש, אין אנו זוכים עוד להקריב את בשר הקורבנות על גבי המזבח או לנסך עליו יין. חז"ל ציינו כי מן הדין היה ראוי להימנע מאכילת בשר ושתיית יין עד שיבנה המקדש מחדש, אולם מאחר שהציבור אינו יכול לעמוד בגזירה כה מחמירה לאורך כל השנה, הוחלט להחיל את האיסור רק בימים המיוחדים לאבלות על החורבן.
ביישום המנהג בפועל קיימים הבדלים בין העדות השונות. בקרב יוצאי אשכנז נהוג להימנע מאכילת בשר ושתיית יין לאורך כל תשעת הימים, החל מראש חודש אב, מנהג שהיה מקובל גם על האר"י הקדוש. לעומת זאת, רוב יוצאי ספרד נוהגים להקל בראש חודש אב עצמו, כאשר האיסור נכנס לתוקפו רק החל מתחילת ליל ב' באב.
לסיכום, המנהג להימנע ממאכלים אלו בתשעת הימים אינו רק הגבלה הלכתית, אלא כלי רוחני המאפשר לכל אחד מאיתנו לעצור את שגרת החיים, לזכור את חסרונו של המקדש ולבטא את הכאב המשותף על חורבן הבית.
