מה שנראה היה עד לא מזמן כתסריט דמיוני, נראה שהופך למציאות ברחובות איראן: אם התיעודים אכן מדויקים ונכונים, ישראל וארה"ב עברו לשלב של "ציד" פעיל וממוקד נגד כוחות הדיכוי של המשטר.
אפילו סוכנות הידיעות "פארס" המזוהה עם המשטר נאלצה להודות בו ולפרסם נתונים, אמנם חלקיים ומצומצמים (היא טענה שמדובר בעשרות, כנראה מדובר במאות) בניסיון להפחית מעוצמת המבוכה, אך עצם ההודאה מעידה על עומק הפגיעה. מפקדות בסיג', תחנות משטרה ונקודות ריכוז של כוחות הביטחון הופכות למלכודות מוות, כשכל מי שנשאר בזירה או מנסה להפעיל כוח נגד האזרחים, מוצא את עצמו תחת מתקפה קטלנית.
התמונה המצטיירת היא של אובדן ריבונות מוחלט בשמי הבירה (ויש גם תיעודים משיראז ומשהד). כטב"מים משוטטים בשמי טהראן באותה חופשיות שבה הם פועלים מעל עזה או דרום לבנון, ללא כל הפרעה מצד מערכות ההגנה האווירית של המשטר.
התיעודים שזורמים מהשטח מראים רמת דיוק מדהימה: המל"טים מזהים את ההתקהלויות במחסומי הבדיקה המאולתרים שהקימו הבסיג' ואנשי הדיכוי ותוקפים אותם אחד-אחד.
המשטר מנסה לצייר זאת כ"שיתוף פעולה עם מלוכנים" או בוגדים מבפנים כדי להסביר את המודיעין המדויק, אך המציאות פשוטה יותר: עליונות טכנולוגית מוחלטת שהופכת כל איש בסיג' עם "אצבע על ההדק" למטרה נעה.
התחושה היא שהגענו לשלב שבו המשטר מוכן להפסיד בכל חזית, ובלבד שישמור על היכולת להחזיק את העם עם הרגל על הצוואר. אולם המציאות בשטח מתחילה להראות שהאסטרטגיה הזו נכשלת. כוחות הדיכוי, שאמורים היו להיות חומת המגן של האייתוללות, הופכים למעמסה ביטחונית. כשכל "מפקד" או איש בסיג' יודע שמרגע שהוא יוצא לרחוב הוא נמצא על הכוונת, המוטיבציה לשמר את מנגנון הדיכוי נשחקת במהירות.
