זהו מחזה בלתי נתפס שחוזר על עצמו מדי בוקר: ה"משרד" המאולתר של החקלאים בקו התפר הופך לזירת הישרדות. ברקע, קולו של מוחמד המואזין לא רק קורא לתפילה, אלא נשמע כמי שחוגג את דעיכתה של הציונות המעשית. הוא מתפלל לסגירתה של עוד רפת ישראלית צמודה לגדר, ונראה שהתפילות שלו נענות – לא בגלל האויב, אלא בגלל הממשלה שלנו.
המציאות בקו התפר היא מלחמה על כל מטר, אבל בזמן שהרפתנים נאחזים בקרקע בציפורניים, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נראה כמי ששכח את תפקידו. תחת המשמרת שלו, החקלאות הישראלית – זו שהיא השכפ"ץ האמיתי של המדינה – נחנקת. במקום תקציבי עתק לחיזוק ההתיישבות החקלאית לאורך הגבולות, הרפתנים נאלצים להתמודד עם גזרות כלכליות, חוסר כדאיות ובירוקרטיה שחוקקת אותם עד דק.
ההפקרות הזו היא לא גזירת גורל, היא מדיניות. כשסמוטריץ' מדבר על "ריבונות" ועל "חוסן לאומי", כדאי שיגיע לראות את הרפתות שנסגרות בזו אחר זו. כל רפת שמתפנה היא ניצחון לצד השני בלי שנורתה ירייה אחת. זהו אובדן ריבונות דה-פקטו, שמתרחש תחת אפו של מי שמבטיח לשמור על ארץ ישראל, אך בפועל מפקיר את החלוצים המודרניים בשטח.
החקלאים בקו התפר לא צריכים הצהרות לתקשורת או פוסטים בפייסבוק. הם צריכים שר אוצר שרואה בהם נכס אסטרטגי ולא נטל תקציבי. כל יום שעובר שבו הממשלה לא מזרימה חמצן לרפתות הללו, הוא יום שבו קולו של המואזין הופך לנבואה שמגשימה את עצמה. לראות ולא להאמין – הכתובת על הגדר, וסמוטריץ' מסרב לקרוא אותה.
