המתיחות סביב איראן נכנסת לימים רגישים במיוחד, וישראל מוצאת את עצמה בסיטואציה לא נוחה. בירושלים עוקבים בדריכות אחרי ארצות הברית, שותפה אסטרטגית שמנהלת מהלך רחב היקף, אך לא בהכרח משתפת בכל פרט. בישראל לא מדברים על נתק, ובוודאי לא על משבר, אלא מצביעים על פערים – פער במידע, פער בהערכת כוונות ופער ביכולת להשפיע בזמן אמת על מה שעלול להפוך בתוך שבועות להחלטה אמריקנית דרמטית, או להסכם מדיני שיקבע כללים חדשים באזור.
הערכת המצב בישראל אינה נוטה בשלב זה לתרחיש של פעולה אמריקנית מיידית. הדיבור הוא על חלון זמן של שבועות, לא של ימים, מתוך הבנה שאם בוושינגטון תתקבל בסופו של דבר החלטה ללכת על התרחיש הצבאי – ההתרעה שתינתן לישראל תהיה קצרה. נקודה זו מחדדת את הבעיה המרכזית מבחינת מערכת הביטחון: היערכות לעימות אזורי דורשת זמן, ולא רק לצורך כוננות חיל האוויר ומערכי ההגנה, אלא גם להכנת העורף ולתיאום מדיני עם גורמים נוספים. כאשר חלק מן המידע נשאר בוושינגטון, ישראל נאלצת להשלים פערים בעצמה, לעיתים על בסיס סימנים עקיפים, ולא תמיד עם רמת ודאות מספקת.
לצד שאלת התקיפה, ניצבת השאלה החשובה יותר – לאן הולך המו"מ שעליו מדברים האמריקנים. החשש בירושלים אינו מפני חתימה על הסכם כשלעצמה, אלא מפני הסכם חלקי. כזה שמטפל בגרעין, אך משאיר את הטילים הבליסטיים מחוץ לתמונה. זה הפער שמדיר שינה בישראל, משום שבמזרח התיכון, בתמונת המצב הכוללת, טילים אינם סעיף שולי שניתן לדחות לשלב הבא. הם האיום המיידי, הנשק שמאפשר לאיראן להפוך יכולת גרעינית עתידית למטרייה אסטרטגית כבר היום, ולהפעיל כוח הרתעה גם מבלי לחצות את הסף. אין פגישה אחת בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא דונלד טראמפ שבה סוגיית תוכנית הטילים הבליסטיים והסכנה הגלומה בה לא עלתה על השולחן.
העמדה האיראנית בנושא הזה נוקשה ואינה מוסתרת. טהרן מוכנה לדבר על מה שמשרת אותה – הקלות כלכליות, סנקציות ומנגנוני פיקוח נקודתיים – אך כשמגיעים לטילים, הדלת ננעלת. מבחינתה מדובר ביכולת ריבונית, בכלי שמאזן את העליונות האווירית של ארצות הברית וישראל, ובעיקר בנכס שמאפשר לה להמשיך לנהל את המאבק האזורי גם מבלי להיגרר לעימות ישיר. התעקשות כזו מציבה דילמה אמריקנית לא פשוטה: האם ללחוץ להסכם רחב ולשלם מחיר של פיצוץ השיחות, או להסתפק בהסדרה מצומצמת ולהשאיר את הטילים ואת שלוחותיה של איראן מחוץ למסגרת.
בתוך איראן עצמה לא קשה לזהות מאבקי כוח. מצד אחד עומד הקו האידאולוגי, שמוביל המנהיג העליון עלי חמינאי, המסרב להיראות כמי שנכנע ללחץ ומעדיף עימות מתמשך על פני פשרה. מצד שני קיים אינטרס ברור של המערכת הכלכלית והפוליטית להפחית סנקציות ולהשיב שקט יחסי, בעיקר על רקע תסיסה פנימית מתמשכת. בפועל, המפתח נותר בידי המנהיג העליון, והסימנים מצביעים על המשך הצבת קווים אדומים ברורים. ההקשר הפנימי אינו שולי: עם הכניסה לימי הפג'ר, תקופת השיא הסמלית של המהפכה, איראן נוטה להדק שורות, להבליט עוצמה ולשדר כלפי חוץ יציבות ועמידה איתנה מול איומים. גם אם חלקים במערכת מבקשים מרחב נשימה, ההיגיון של המשטר בתקופה הזו הוא בראש ובראשונה שליטה.
המצב הזה משליך ישירות על ישראל. אם תתרחש פעולה צבאית, איראן תנסה לייצר תגובה שתכאיב, אך תיזהר ממהלך שידרדר למלחמה כוללת. אם ייחתם הסכם גרעין ללא התייחסות לטילים, התוצאה עלולה להיות מסוכנת לא פחות: איראן תמשיך לבנות מלאי, דיוק וטווח, ותשפר את יכולות השיגור שלה, תוך שהיא נהנית מהפחתת לחץ כלכלי שמרחיבה את מרחב הפעולה שלה. גם אם האיום הגרעיני יידחה בזמן, איום הטילים ימשיך להתעצם בקצב משלו, ובסופו של דבר שני הצירים מתחברים.
בישראל מתרכזים בתקופה האחרונה במאמץ להשפיע, בעיקר מול האמריקנים, באמצעות הצגת תמונת מודיעין עדכנית על שיקום והרחבה של מערך הטילים. המטרה היא להבהיר שלא מדובר באיום תיאורטי, ולהפוך את סוגיית הטילים לחלק בלתי נפרד מכל החלטה אמריקנית, בין אם היא צבאית ובין אם היא מדינית. זהו מאבק על סדר יום. ובמאבק כזה, מי שמוותר על סעיף אחד בשם "הישג מדיני" מגלה לא פעם שהסעיף הזה חוזר מהחלון, בעוצמה גדולה בהרבה.
